עמר בר-לב חבר הכנסת עמר בר-לב, מפלגת העבודה http://omerbarlev.co.il http://omerbarlev.co.il/images/banners/omer/omer-bar-lev.jpg http://omerbarlev.co.il/images/banners/omer/omer-bar-lev.jpg [email protected] מפלגת העבודה

נאום באירוע "אנו מכריזים בזאת" של ארגון בינ"ה

לכבוד יום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל, הוזמנתי להשתתף באירוע "אנו מכריזים בזאת" של בינ''ה - התנועה ליהדות חברתית שנערך אמש בבית הכנסת העתיק של הקהילה היהודית בניו-יורק אנשי חסד.

לכבוד יום העצמאות ה-69 של מדינת ישראל, הוזמנתי להשתתף באירוע "אנו מכריזים בזאת" של בינ''ה - התנועה ליהדות חברתית שנערך אמש בבית הכנסת העתיק של הקהילה היהודית בניו-יורק אנשי חסד. במעמד מרגש זה אמרתי את הדברים הבאים (לנאום בעברית לחצו כאן):

18121753 531036682091 287687237443553107 oA very basic yet wise principle was outlined in one of the foundational texts of our culture, the Mishna. In Tractate Avot, it says, "know from where you came and to where you are headed, and to whom you must give an accounting." In the original text this principle is addressed to the individual and his or her personal deeds; yet the same principle can be applied to the same degree - and perhaps even more so - to the life of a community, a state, a nation, and to the community of nations. Do we always remember this idea and act accordingly? If only I could answer that question in the positive.

This past year, a lost interview given by Ben-Gurion in Sde Boker a couple of years before he died was published. Ben-Gurion, as you all know, was the first Prime Minister of Israel, the man who determined the final text of Israel's declaration of independence and read it before the nation and the world on the day the State came into being almost 70 years ago. One of the questions he was asked in the interview asked whether Israel as it existed then, some 20 years after its establishment, could be considered a "chosen people," or an “exceptional people.” Ben-Gurion answered, "not yet." The question itself hints at the vision that Ben-Gurion read out and presented to the nation, the vision of being an "am segula," taken from the biblical passage that appears in Exodus, "And you will be for me a chosen people among all the nations." The opening verse of Israel’s declaration of independence itself - which reads, "The Land of Israel was the birthplace of the Jewish people. Here their spiritual, religious and political identity was shaped. Here they first attained to statehood, created cultural values of national and universal significance and gave to the world the eternal Book of Books" - hints that it is from this biblical vision that we have emerged. These are our roots, from which we have drawn our journey to freedom over the last three thousand and five hundred years. In these word is to be found the answer to the question "from where have you come." Only three weeks ago we celebrated that passage to freedom with Passover. It is with the strength of this passage, this narrative of liberation, that we carry into the world our vision for tikkun olam, for a perfected humankind. It is the source of our awareness of the fundamental equality of all people in the world and the right of every individual to choose his or her own path, even as they carry the responsibility for the other two questions: where are you going? To whom must you give account?

Almost fifty years have passed since Ben-Gurion said "not yet." And his answer then is still correct, although it has hidden within it an optimistic kernel to which we must cling. "Not yet," which is to say, we are still on the journey, in the process. We have not given up on this vision which demands that we reach for our best selves.

You know, I was a soldier and a commander for many year, and during those years I had to do a lot of navigating at night. One of the most important navigation tools we have, at least in the northern hemisphere, is that bright light just above the horizon - the North Star. It is there, always. You walk towards it, always getting closer but never arriving. Our vision - that of Exodus and of Israel's declaration of independence - should be our north star. It should be in front of us always; though we continue to strive for it with commitment and determination we should never be satisfied with where we have reached. We must continue with a pure belief that we are getting closer but that we must keep going.

Though the North Star is our guide in the sky, our path itself is here on the ground, with barriers and obstacles that challenge us. It weaves and winds along various little points along the way, and sometimes we have no choice but to veer left or right or withdraw (no pun intended) in order to ultimately advance. This is true for navigating and for pursuing a vision. "Know where you are going." For 70 years we have had a State, and no doubt it has fulfilled a fair number of our hopes. National freedom. The returning of exiles. Safety for persecuted Jews around the world. The galvanizing of the world community against anti-semitism and terror. And more.

We all know that for centuries Jews were relegated all too often to a passive role as our destiny was set by foreign rulers in Europe, the Middle East, and Asia. The reinstitution of our independence in '48 offered the opportunity to be an equal among the nations and to build a just society. Have we made progress? Some, but nowhere near enough. Much to my regret, there have also been setbacks. The declaration of independence doesn't mention the word "economy," and I will allow myself to guess that if the declaration was written today it would not use the general phrase "social equality" that actually appears in the original but would get specific. Perhaps something like, "we guarantee fair and humane welfare to all citizens." I reject the current situation, which seems to suggest that everyone has the same right to sleep on the street or under a bridge, and then says that those who have risen to the top 1 percent "did well." No! It seems to me that particularly on social-economic issues, we turned our backs to our North Star decades ago.

WhatsApp Image 2017 05 01 at 19.48.31One of the final paragraphs of our declaration of independence opens with the words "we extend our hand in peace and good neighborly relations." 70 year later, we do have official and stable peace with two of our neighbors, Egypt and Jordan. Is our hand still extended in peace to the other members of our region? We are 50 years after the Six Day War, and we ourselves define our current relationship with our closest neighbors, the Palestinians, as temporary. And yet we continue to act as if this situation is very acceptable, indeed comfortable, for us. A state with a true vision should be unable and unwilling to accept the temporary as permanent, to acquiesce to the "way things are". You at BINA rightly point out the dangers that the status quo poses to the democratic Jewish state. I do not forget these dangers for a minute, although we must also be honest about the fact that our neighbors have also at times failed to reach a peaceful hand towards us. Still, we are the stronger side, and therefore the majority of the responsibility falls on our shoulders to strive for change now. Unfortunately, many of us ignore this responsibility. Many of us have become addicted to an undefined end-of-days vision, and allow ourselves to be blind to the fact that around us live human beings - even if they are of a different nation - with hopes, beliefs, feelings, and property of their own. Perhaps hardest of all, we must recognize that the willingly blind are human as well, and not just humans but also people of our own flesh and blood. This, too, we must remember as we navigate our path to the North Star.

Our ancestors in the time of the Mishna spoke of a short journey that is long, and a long journey that is short. The first is born of fantasy, and therefore leads nowhere. The second is characterized by patience, and by the belief that if we persist we will reach our destination. If we are clear-eyed, we will address the acute challenges that require our action. We will charge towards our goal of a just society even as and because we will maintain a strong connection to the roots from which we came. We will reach that goal - or at least, we will get closer to it. And if we, our generation, do not succeed in reaching this goal, at least we can sincerely hope that our children and our grandchildren will continue in our path. It is to these future generations that we must give account. It is for their sake that we must continue without despair to travel along this long (and perhaps endless) journey to being the chosen people that we are commanded to be: a people that provides a model to the community of nations both because of the way it treats its own and because of its relations with "the other".

הנאום בעברית:

המלצה בסיסית מאד ועם זאת חכמה מאד מנוסחת באחד מספרי היסוד של תרבותנו, במשנה, מסכת אבות: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. ההמלצה כפי שהיא כתובה במקור נוגעת לכל אדם כפרט, לגבי חייו ומעשיו; ובאותה מידה, ואפילו ביתר שאת, היא נוגעת לחיי הציבור – לקהילה, למדינה, לעם, לקהילת העמים. האם תמיד זוכרים אותה ונוהגים על פיה? הלוואי שהייתי יכול להשיב על כך בחיוב.

בשנה האחרונה התפרסם ראיון עיתונאי שנעשה עם דוד בן גוריון בשדה בוקר, שנתיים או שלוש שנים לפני מותו, והיה גנוז מסיבה כלשהי. בן גוריון, כידוע לכם, ראש הממשלה הראשון, האיש שקבע את הנוסח הסופי של הכרזת העצמאות וקרא אותה באוזני העם והעולם ביום הקמת המדינה, לפני שבעים שנה פחות יומיים. אחת השאלות בראיון הייתה האם מדינת ישראל כפי שהיא נראית – אז, קצת יותר מעשרים שנה אחרי הקמתה – יכולה להיחשב לעם סגולה. ובן גוריון ענה: עדיין לא. השאלה רומזת לחזון שהציב בקביעות בן גוריון בפני המדינה והעם, החזון להיות עם סגולה, השאוב מתוך התנ"ך, מן הפסוק 'והייתם לי סגולה מכל העמים' בספר שְׁמוֹת. מן החזון הזה באנו, כפי שרמוז בפיסקת הפתיחה של הכרזת העצמאות "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, - - - בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". אלה השורשים שלנו, שמהם אנחנו יונקים מיום יציאתנו לחירות, מזה כשלושת אלפים וחמש מאות שנה. בהם התשובה ארוכת השנים לשאלה מאין באנו. רק לפני שלושה שבועות חגגנו, כמו בכל שנה, את היציאה ההיא, יציאת מצרים, שמכוחה אנו נושאים בעולם את חזון התיקון, את התקווה לאנושות מתוקנת, את ידיעת מעמדם השווה של בני האדם בעולם ואת זכותו של כל יחיד לבחור לעצמו דרך, בתנאי שהיא נעשית מתוך אחריות כלפי שתי השאלות הנוספות: לאן אנו הולכים ולפני מי ניתן דין וחשבון.

כמעט חמישים שנה עברו מאז שאמר בן גוריון 'עדיין לא'. והתשובה הזאת, 'עדיין לא', נכונה גם היום, אבל גלום בה יסוד אופטימי, וממנו אין להרפות. עדיין לא, כלומר – אנחנו עדיין בדרך. לא ויתרנו על החזון הזה, התובעני, החותר אל הגובה. אתם יודעים, הרבה שנים הייתי חייל, ומפקד, והייתי צריך לנווט בלילות. אחד מכלי הניווט הכי חשובים שלנו, לפחות בחצי הכדור הצפוני, הוא אי שם, בגובה הגדול, בשמיים, כוכב הצפון. והוא קבוע. אתה הולך אליו, לקראתו, מתקרב ומתקרב, ולא מגיע. לעולם תתקרב אליו ולעולם לא תגיע. החזון הוא כוכב הצפון שלנו. הוא שם. הוא קבוע. לקראתו אנו הולכים. לקראתו עלינו ללכת. בידיעה ברורה שלא נגיע. בנחישות גמורה שלא לוותר. באמונה חזקה שאנו מתקרבים. מתוך הכרה שאין לנו דרך אחרת.

כוכב הצפון הוא מורה הדרך. אבל הדרך עצמה היא כאן, על הקרקע, ויש בה מהמורות, ואבנים, וקוצים, ומכשולים אחרים. היא מתפתלת ומשתרכת בין אין ספור פרטים קטנים. צעד ועוד צעד ועוד צעד. לפעמים אין ברירה אלא לסטות. פעם ימינה, פעם שמאלה, פעם אפילו לסגת כי הגעת למבוי חסום. ובתנאי שהכיוון הכללי ברור. כך בניווט, וכך בחזון. דע לאן אתה הולך. שבעים שנה יש לך מדינה, ואין ספק שהיא מקיימת לא מעט מהתקוות שנתלו בה. חירות מדינית. קיבוץ גלויות. מקלט אוהד לכל נרדף יהודי בעולם. סיוע לבני אדם בעולם בעת צרה כמו צונאמי או רעידת אדמה; אולי לא די, אף פעם אין די, אבל גם לא מעט. שותפות במאבקים בינלאומיים נגד עוולות כמו אנטישמיות או טרור. ועוד. אתם יודעים כמוני, שהרבה מאות שנים היינו אנו, היהודים, נוכחים רק באופן פאסיבי במציאות הבינלאומית. הכרזת העצמאות הבטיחה שוויון זכויות מדיני וחברתי. זו הבטחה של פרטים קטנים, של צעד אחרי צעד. יש התקדמות? – קצת, לא די. יש לצערי גם נסיגות. בהכרזה לא נזכרת המילה 'כלכלה', ואני מרשה לעצמי להניח, שאילו היו מנסחים אותה היום – לא היו מבליעים אותה בביטוי המכליל 'שוויון זכויות חברתי' אלא מתייחסים אליה בנפרד, משהו כעין 'הבטחת קיום הוגן לכל אדם'. לא כאותו שיוויון זכויות ידוע, שלפיו גם לעשירים, כמו לעניים, יש זכות שווה לישון תחת הגשר. מבחינת החזון החברתי-כלכלי הפכנו את פנינו לפני שנים לא מעטות אל הכיוון ההפוך לכוכב הצפון, ולא כאן המקום לפרט.

אחת הפסקאות האחרונות בהכרזת העצמאות פותחת במלים 'אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה'. שבעים שנה אחרי אותה הכרזה, היום, יש לנו מעט שלום מוצהר ויציב, עם שתי מדינות. האם עדיין ידינו מושטת לכל סביבתנו? אנחנו חמישים שנה אחרי מלחמת ששת הימים, ומצבנו כלפי שכנינו הקרובים הפלסטינים מוגדר על ידינו 'מצב זמני', ואף על פי כן אנו פועלים כאילו נוח לנו בו. מדינה עם חזון אינה רשאית ואינה יכולה להשלים עם זמניות. אתם מדגישים בפעולותיכם, בצדק, את הסכנות הן למדינת הלאום היהודי והן לדמוקרטיה בה. אינני שוכח זאת לרגע,  אך שכנינו עצמם בוחרים לא פעם שלא להושיט לנו את ידם לשלום. אך  בל נשכח, אנחנו הצד החזק, ולכן יותר אחריות עלינו. לצערי לא מעטים בינינו מתעלמים מאחריות זו. רבים ביננו מתמכרים למין חזון אחרית הימים כללי ומעורפל, ומרשים לעצמם  לא לראות שסביבנו בני אדם גם אם בני לאום אחר, עם רגשות, אמונות, תקוות, רכוש ועוד, שלא לדבר על התעלמותם מהסביבה הרחבה יותר, הבינלאומית. ונכון, גם המתעלמים הללו הם בני אדם, בשר מבשרנו, אחים שלנו, וגם מהם אי אפשר ואסור להתעלם כשבוחרים דרך.

כבר קדמונינו במשנה ידעו, שיש דרך קצרה שהיא ארוכה ויש דרך ארוכה שהיא קצרה. הראשונה מולידה אשלייה ולכן אינה מובילה לתוצאה; השנייה כרוכה בסבלנות, הרבה סבלנות, ובאמונה שאם נתמיד – נגיע. אם נהיה מפוכחים, נטפל במה שבאמת כואב, נפעל בנחישות, במנהיגות, נגלה סבלנות, נדבק בחזון הממזג קשר אמיץ אל המקום שממנו אנו באים, שורשינו ההיסטוריים, עם חתירה להיות חברת מופת אנושית וצודקת – אנחנו נגיע. בוודאי נתווה דרך התקדמות. ואם לא נזכה אנחנו, בני הדור הזה, להשלים את המשימה – אז בנינו, או נכדינו, ימשיכו בדרך הזאת. לדורות הבאים הללו  אנו חייבים דין וחשבון. למענם אנו חייבים ביתר שאת, ומיד, להתקדם בדרך הארוכה, זו שמולה מנצנץ החזון של עם סגולה, המשמש מופת לכל העמים גם בנעשה בתוכו וגם במדיניותו כלפי אחרים.

חבר הכנסת עמר בר-לב

חבר הכנסת עמר בר-לב (המחנה הציוני) חבר וועדת החוץ והביטחון בכנסת, יו"ר וועדת המשנה למוכנות צה"ל וביטחון שוטף, וממלא מקום בועדת הכספים. מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, מקים ויו"ר תנועת "אחרי!". ממייסדי תנועת "שלום עכשיו". ממייסדי חברת "איתוראן". פועל למען ביטחון ישראל, החזון הציוני ולמען צדק חברתי וחיזוק הדמוקרטיה בישראל.

כל הזכויות שמורות לעמר בר-לב 2014 ©